מי אני, מה שמי?

 

הכפר חסר השם שבו אני גר נמצא על היבשת הצהובה וגובל בצוק המעופף.

להציץ מעבר לו עלול לעורר בנו מחשבות אודות הבידוד, ולכן אסור להציץ מעבר לצוק.

אנו קרובים לעיר הגדולה צ'צ'ק, אך מנותקים ממנה. תחושת זרות וסכנה קיימת בכל מפגש עם העולם המשתרע מתחת לצלע ההר שלנו. למרות זאת, אני מפגין עד כה חסינות ראויה וסקרנות ללא גבולות.
שמי צ'רלי ואין לי שמות תואר וייחוס מיוחדים שיצדיקו את שמי המוזר בעיני בני הקהילה. גדלתי בכפר על הרי הזאח. לצערי זכיתי לבקר בעיר הגדולה צ'צ'ק רק פעמיים. חונכתי בגערות מהדהדות בבית דודתי, בין הרים נישאים וגבעות ירוקות, אדישות. למרות המעמד הנמוך שלו זכיתי, גם עקב חזותי השונה, אני חכם ממנה בהרבה.
צמחתי בין המוני דודנים שאף אחד מהם אינו מבין אותי. בכל פעם שניסיתי לשאול את דודתי שמבל אודות זהותם של הורי נתקלתי בהסחות דעת:
"לך קפל בצק".
"חסר אחד בשדה לפזוזו".
"ממתינים רק לך באימון לישת ספוג".
למרות ההתעלמות המנומסת מעובדת היותי מאומץ, התשובות לשאר שאלותי נענו בגסות לא אופיינית מבני משפחתי. כשעשיתי את מה שנדרש ממני, ספגתי יחס כזה רק מדודתי.

 

מגיל צעיר ידעתי שאיני שייך להר הזה. לא שמישהו רצה לתת לי במכוון, חלילה, את ההרגשה הזו, אך תמיד הייתה לי נטייה לשאול שאלות מיותרות, גם בלי כל קשר למוצאי ולמהותי. שאלות שמסבות מבוכה, בייחוד אלה העוסקות בהיסטוריה, שאותה לימדו אותנו באופן מגומגם וחלקי. דודניי מקסימים ואהובים על כולם עד בלי די, רוב הזמן אפילו עליי. יש לי עשרה מהם, כמעט כמו בכל משפחה על ההר, וכולנו חיים יחד במתחם בקתות שנבנה על חלקת אדמה גדולה שבה זכינו לפני עידנים. למרות ההרמוניה המשפחתית, כחלק מההסכם הלא כתוב ביני לבין קרוביי, לא אוכל לקחת חלק במשימות כמו ציד או תיקון מכונות. למשל, פעם, כשהייתי עוד ילד, תכננתי מכשיר שמוביל מים במעלה ההר היישר לביתנו. שמבל רתחה מזעם, פירקה את המתקן וציוותה על השאר לא לשוחח אתי למשך חודש. מאז כולם חרדים ממני, אך לא ממנה. חבורת צבועים, זה מה שהם.
אם יש צורך להרקיד סוסה לקראת חג האביב המחוזי, יש לנו בקהילה דוד שבקושי יודע לגשת לכבשה מבלי לזכות בנשיכה הגונה בישבנו. אם רוצים לטגן פטריות טלוק, ישנו הדודן צ'רט, שהישגו הגדול ביותר הוא הכנת האוכל התפל ביותר במחוז.
את שני הדברים האלה אני יודע לעשות מצוין, הרבה יותר טוב מהם. אבל הסיכוי שתוטל עליי משימה שתשחרר את הכישרונות הכלואים בי שואף לאפס. כולם משתדלים לא לפגוע בי ואני משתדל שלא לפגוע בהם, כמעין משחק מטריד, כמו תופסת ללא נתפס. אך כשיש צורך בבחור חסון לגרור עצים רטובים לייבוש לקראת הסקה, הידד! לכך בדיוק צ'רלי נועד. לא פלא שיצאתי כזה פרא.
אני משוכנע שאם יום אחד ארצה להקים שבט משל עצמי ולמצוא שותפה כדי להעמיד צאצאים שיהיו לי יורשים ראויים, אין סיכוי שאקבל את ברכת משפחתי, וודאי לא את ברכתה המסורתית של קהילת ההר המידלדלת. ועדיין, אין לי מילה רעה להגיד על אף אחד מהם. אני מסביר לעצמי שהם רק בריות עממיות, משרוקיות צייתניות שרוצות תמיד רק בטובתי.
כל מה שאני יודע על ההיסטוריה הוא שלפני בין כמאתיים עד מאתיים ועשרים שנים, התחוללה מלחמת העולם השלישית בין האויבים המושבעים: השקורקים יושבי שולוחוב הגדולה, והציפלינים יושבי היבשת הגדולה.
לצד הציפלינים נלחמו דרקונים, אך גם לצד אויביהם. עקב כך נגררו לקרבות גם שאר היבשות הקטנות, וביניהן היבשת הצהובה שעליה אני שוכן. כל אחד מן הצדדים התחמש בדרקונים, מגדלי טיפוס, מטיחי סלעים, תולעי עפר, מפלצות וכלי משחית. כמעט כל קהילה ביבשת ספגה אבדות. לאחר תום המלחמה רבת השנים, כלי הנשק העתיקים רוסקו, עורבבו ונטמנו עמוק בצלע ההר, כדי שלעולם לא ייעשה בהם שימוש.
בכל זאת, כנראה שאני דומה לבני כפרי הרבה יותר מכפי שארצה להודות, היות שאני מסוגל להסיח את דעתי מהמציאות לאורך זמן בלי להבחין בכך. כעת אני סוקר את שדרתו הקוצנית של זוחל מעופף, יצור שבהגדרתו יש סתירה – מקומו אינו אמור להיות בשמיים. ראשו ארוך כפורסום וחצי – כמחצית מגופי. לא כמו אצל לטאות, ידיו ורגליו ארוכות וחופשיות, מה שגורם לי להזדהות עם תנועותיו. עיניו מזכירות עיני לטאה מוארכות ומוגנות בקשקשים מכל עבר. אישוניו עגולים, רחבים וסקרניים כשלי, אם כי הם נוטים להתמקד רק בעלים הקרובים לחוטם שמתכווץ ומתרחב בנשימה אגבית. הזיזים שבולטים מתחת לעצמות לחייו מעניקים לו נפח כפני סוס, אך הם עשויים גם להינעץ בצווארו הארוך בכל תנועה פתאומית.
בעבר היצורים האלה היו בכל מקום, בייחוד ביבשת הגדולה. כיום, הם נדירים ומתבודדים על היבשת הצהובה שלנו, גוש הסלע הארוך שמתרחב בעיקר באזור ההררי שרק אחד מצוקיו מיושב. לרוב, יצורים בגודל הזה נשארים במקום ולא מזיזים הרבה את הכנפיים הראוותניות, בזבזניות האנרגיה שלהם.

אני לא מכיר מישהו שראה יצור כזה, ולו רק משום שאנו קהילה קטנה. כעת, כשאחד מהם ממש מולי, מלחך עשב ונוחר כאילו כאן נמצא כר הדשא האהוב עליו, הדבר נראה לי כל כך טבעי, עד שהתעורר בי חשק ללטף אותו בין הקשקשים הרחבים של אפו. כמובן שאין סיכוי שאעשה כזה דבר. ההיגיון שלי פועל כשורה ואין לי רצון לוותר על אחת מאצבעותיי רק כדי להתרברב במעשיי לאחר מכן.
"צ'רלי, בוא רגע," אני שומע קריאה, וכמו חיית מחמד המתרגשת לזהות את שמה, עולה בי רצון להשיב, "אני פה". אך לא השבתי.

בני ההר לא פגשו דרקון זה זמן רב, ואינני יודע כיצד יגיבו.

"צ'רלי איפה אתה מתחבא? מחפשים אותך בכל הצלע. אתה שומע אותי?" הקול מתעקש.

אני עדיין לא עונה למרות שאין לי סיבה אמתית לא לענות. זהו החבר הכי טוב שלי, ארמן. ברייה מבני העממים, הגזע המאכלס את היבשות הקטנות ושונה ממני עד כי איני מצליח להבדיל ביניהם. לרוב, שריטה קטנה על קרחתו של ארמן, שאני משום מה נוטה לקשר לקולו הצרוד, מאפשרת לי לזהות אותו.

לבסוף אני נוהג להשיב לו ולא נותן לאף אחד לחפש אותי. הדבר מרגיע אותו, אך לא אותי. אני נוטה לו חסד כי הוא מתעקש לפנות אליי כמו אל היתר למרות שמי המוזר בעיניו, עורי הכהה, אפי הגדול והגס, המפוספס בשחור ומעט לבן, רגליי האיתנות ועטורות הפרווה כרגלי עז הרים ואוזניי המחודדות.

נדמה שהדרקון מביט בי, מעין תנועה עדינה של אישון בתוך ארובת עין גדולה כארובת נפחיה, סגורה חלקית בעפעף דמוי וילון. הדרקון מגלגל את זגוגיותיו באדישות ושב לרחרוח העשב. למה הוא עושה זאת? וממתי דרקונים אוכלים עשב? לא נראה לי ששיניו האימתניות נועדו לכך.

אני מרגיש צורך עז להרחיק את ארמן מהאזור כדי שחוסר רגישותו, שמתבטא בצעקות כשאין משיבים לו, לא יעורר את היצור מרבצו. אני נסוג חצי פסיעה אחורנית בחיוך מהוסס, לא חושף שיניים. הדרקון מסתכל עליי כאילו מנסה לומר לי דבר מה. אני בוחר לבצע תרגיל נשימה עתיק שלימדה אותי דודה שמבל, מקפיד למזג בין קצב נשיפותיי לקצב השאיפות הכבדות והאיטיות שלו. זה מצליח.

בשלב זה אני כבר דבק לחלוטין בתנועת הקשקשים המהפנטת של זוחל העננים. עיניי כבר עצומות למחצה ורק קול רחוק בתוכי לוחש, "חוכמתו עולה על שלך, אל תיתן לו להחליט עבורך." למרות הקול, אני מתמסר כולי לתחושה המרגיעה שממלאת אותי.

ופתאום, משהו לגמרי לא שגרתי בנוף שלפניי. אני מוצא עצמי מעל גג ביתה של שמבל. מה רגליי עושות פה?

"איי, קירדחת," אני מגדף. הנוף תחתיי מתחלף במהירות מסחררת, הערפול של חושי בלתי נסבל, אסור היה לי להפריז עם העשבים המטשטשים.

זוג עיניים נבונות, שבהתחלה אני מניח שהן של ארמן, מתבוננות בי מלמטה והבנה מחלחלת לתוכי. לעתים, כשמשהו מאוד מוזר קורה, פשוט אינך מבין אותו בכוח שכלך. למזלך, גופך חכם ממך ולכן הוא מקפיד על כללי זהירות בסיסיים, אך הראש מטייל במקום אחר ואפילו מעז לספק הסברים הגיוניים ושגרתיים לתופעות לא סבירות. בייחוד למוח כמו שלי, מוח שלא נעשה בו שימוש בשלושים השנים האחרונות.

שכלו של בעל מלאכה המלמד את עצמו מיומנויות חדשות אחת לחודש, של צ'רלי, הלוחם הגדול והמהולל בפטריות הרחש, כשהגיעה העת להיות מרוכז, לא עמד על המשמר. איני פחדן, אני רק לא יודע לנצל הזדמנויות. הנחתי לברייה הפראית והשתלטנית מכולן להעמיס אותי על גבה. איני מבין כיצד לא פצעה אותי באגודליה עטורי הטפרים. אני מתעשת, על אף שעדיין לא למדתי כיצד עפים בין עננים ללא סיוע של זוחל רכיבה. אני מנסה לשמור על אותו קצב תנועה כדי לחבור לכוונת הדרקון.

"הכל בסדר?" קול שואל אותי.

"לא, הכל ממש לא בסדר," אני משיב לדרקון והוא מפנה את מבטו ממני וממשיך במעופו. כמה זמן זה כבר נמשך? עשר דקות קצרות? או שבר שמש שלם? הדרקון צולל עכשיו ואני על גבו, משתדל לא ליפול, למרות שנדמה לי שאין סיבה שדבר כזה יקרה. הוא הרי מודע לנוכחותי ולנשימותיי.

אני מביט ימינה ושמאלה. מעולם לא זכיתי לראות את ההרים ממעוף הדרקון. קודקודיהם עטורים אור צבעוני. אם נידונתי לפגוש את מה שהגורל ייעד לי, לפחות איהנה מהטבע סביבי. הבחנתי שידיי אוחזות בכוח בשני זיזים בולטים מהחלק שמחבר בין הצוואר הארוך לגופה התפוח של המפלצת. נדמה שהזיזים האלו נוצרו לאחיזה. הם לא רכים או חלקלקים, מחוספסים או שורטים.

הדרקון מעניק לי הזדמנות להכיר אותו, ועל הגו הנוקשה אני מתמלא בתחושת עוצמה נפלאה. אני חושד שזו לא הסיבה היחידה שבגללה אני טס מהר יותר מכל ציפור טרף בגובה לאד וחצי באוויר, כמו המרחק מרגלי ההר ועד לכפר, מסע שאורך בדרך כלל כשבר שמש בהליכה מאומצת.

נשום, צ'רלי, עליך לתת אמון ביכולותיך. ומה לגבי בני הכפר שלי? ובפרט, ארמן או דודה שמבל? האם אינם דואגים לי? האם הסתבכו בצרה?

הריח בגובה הזה מזכיר לי את האדמה לאחר הגשם הראשון, וגם קצת צמחיית חורש שנקטפה ויובשה בטרם עת. זרימת האוויר והריח לצד בהמת השחקים שתחתיי חמה מעט יותר מאשר במרכז גבו. הוא שואף את כל האוויר סביבו ונושף אותו חם כדי להישאר באוויר, כך הקור אינו מטריד אותו.

"הכל בסדר, צ'רלי?" הוא שואל.

דרקונים מאריכי ימים יכולים להמתין בסבלנות שנים עד שיקבלו תשובות לשאלותיהם, אך אני חייב לתת לו מענה. עכשיו, אם ברצוני להפגין עוצמה וידידותיות. אנהג כבן הר מנומס למרות שאיני מכיר את כללי הנימוס של הדרקון.

אני מקווה שהוא לא יכול לקרוא את מחשבותיי הטרופות.

"כן, כן, הכל בסדר," אני משיב בקיצור, מופתע מטבעיות תשובתי.

"יופי. חששתי שתיבהל קצת, הרי איננו מסתובבים הרבה באזור הזה, אבל נראית כה מעורר תיאבון עד שהייתי חייב לקחת אותך אתי." כל חזהו משתתף בצחוק ואני מתמיד בגישה פייסנית להומור הקנטרני שלו. בהתחשב בנסיבות, בעיניי הוא אינו מתאים למצב הריחוף המוזר הזה.

אני לוקח נשימה עמוקה ומיטיב את האחיזה בקשקשים הרחבים. גופי רוכן מעט קדימה כדי שאוכל להתבונן בסביבתי ובהרים הכחולים שמתקרבים אלינו במהירות. נדמה לי שהדרקון הפנה את ראשו לעברי, הביט בי בחדווה ואף קרץ לי. לא הבחנתי שהנמכנו עוף, ואנו צונחים. חוויית הטיסה, שאינה טבעית לי, כמעט באה לקיצה.

ביני לביני אני גומר אומר לעזוב את הכפר אם אצליח להציל את עורי מהדרקון שמטיס אותי להרים הכחולים. מאסתי בצביעות של משפחתי המאמצת – הם אינם רוצים בי. אבל כעת אין זמן לזיכרונות. דרקון לקח אותי על גבו מהמקום שבו גרתי בעשרים ושש השנים האחרונות להרפתקה שעל סיבתה איני יודע דבר. בלבי כל כך קיוויתי לחוויה כזו. כעת אני מביט בדרקון פורש את כנפיו במהירות שוב ושוב. משב הרוח שהן יוצרות מורגש כעשרה פורסום ממנו, בעודו מתיז טיפות מים ומעיף לכל עבר שברי ענפים הנדרסים תחת רגליו. מיד לאחר מכן כנפיו מתקפלות לחריצי גבו ואנו סוף-סוף נוחתים. צווארו יוצר מעין מגלשה דמוית נחש היורדת מהשכמות הגבוהות, שביניהן אני ספון, לראש המונח על העשב. לאחר מכן, הגו הרחב צונח לאיטו על האדמה, ואני מקובע מאחורי זיזי האחיזה הגדולים. צדו השמאלי, בחלק הקרוב למוצא הכנף, דוחף אותי בעדינות לגלישה מצד ימין עד שאני מגיע לקרקע.

הנפיל שב ומזדקף בהדרת מלכות המעוררת בי ערגה לתקופות קדומות ומפוארות.

הדרקון נותר על רגליו האחוריות. רגלו האחת נשלחת קדימה ונטמעת בבוץ החום מבלי להשמיע צליל. רגל שנייה משתרכת אחר הראשונה, והוא מתחיל להתקדם בצעדים מתונים. בשל גודלו אצטרך לרוץ כדי להדביקו. הוא מתקדם ומשקלו יוצר טביעות רגל מסותתות בעומק של כעשרה דנים בבוץ, מחצית השוק שלי.

כפותיו הגסות מקופלות תחת כנפיו, צמודות לצלעותיו, ואינן לוקחות חלק בתנועת ההליכה. זנבו משתלשל מאחוריו כמלווה, קצהו דמוי החץ נמתח פעם לימיני ופעם לשמאלי. ניד קל של ראשו רומז לי להתחקות אחר פסיעותיו. אני עושה זאת בספק הליכה מגושמת, ספק ריצה, מבלי לעצור ולהתבונן בנוף שנפרש סביבנו.

לפתע אני רוצה לקרוא בקולי קולות לארמן כדי לראות אותו צץ מאחורי שבר סלע, מגחך ואוחז בידו פשטידת שיישיי עשויה פטריות ועלים. ההתרגשות גורמת לאפי השבור והמוכתם-לכאורה לשוב לחיים ולגלות את יכולתי המיוחדת, לזהות בדיוק וממרחק שפע ניחוחות. אני חייב להודות שתמיד האמנתי שיתרונותיי נובעים מסגולה ייחודית זו. עם זאת, יכולתי לגלות דברים רק בעזרת אפי גורמת לבריות לחשוד בי. אולי גרמה לכך גם נטייתי לדבר על כך יותר מדי.

אני חש בקרבה של אגוזי צוף. מבטי מתחדד ושריריי נדרכים. הצחנה המתקתקה הזו מעיקה על ריאותיי. כבר הרחתי את הבושם הכבד הזה לאחרונה, אך איני זוכר מתי ואיפה.

אני לא רואה אף עץ של אגוזי צוף מסביב. דרקון נושף אש, כביר ממדים, שראשו מרוחק ממני כחמישה פורסום, לא יכול לאכול אגוז או שניים ולנשוף את ריחם על כל הסביבה. הדבר מוגזם. גם ליכולותיי יש מגבלות, הזכרתי לעצמי בהיסוס. רציתי להתאפק, אך כגייזר חם פורצת ממני השאלה, "מר דרקון, במחילה מכבודך, האם כרסמת לאחרונה אגוז צוף?"

"כן, כמובן שאשמח לענות לשאלתך. אך ראשית מן הנימוס יהיה שנערוך היכרות בטרם אוכל אותך בעליצות. שמי גרוניוק ואני דרקון אדום טיפוסי. ארחיב ואספר לך, משום שאני משער שאינך מצוי מאוד בעניינינו, שאני דרקון בוגר מסוג שרף, לא קטן ולא גדול מאוד, ואני בגיל שבו אנו לומדים לשלוט באש האחרת... ובעוד כמה תעלולים שאראה לך בקרוב.

"בעוד כמה דריכות כף תזכה לחוויה יוצאת דופן עבור בני מינך. תפגוש להק דרקונים שלם בנחלתו. מדוע אנו עושים זאת למענך? זוהי שאלה מעניינת שאני מקווה לענות עליה בקרוב. הנה, הצגתי את עצמי בנימוס. ועכשיו ספר לי גם אתה משהו מרתק." מראהו אמנם מעורר בי פחד, אך ראוי שאשיב בנימוס. "אינך מסוגל לתאר איזו הקלה חשתי לשמע קולך הערב כשגיליתי שאתה ידידותי. מובן שבני מיני לא רוצים להיטרף על-ידי דרקון ואני מקווה שאתה רק מתבדח."

יש לו הזדמנות להגיב, אך הוא רק ממתין. אני ממשיך, "אהמ... לי קוראים צ'רלי. אני חי כבר שלושים שנים על צלע ההר שבה נפגשנו ושום דבר לא קורה אצלנו. אוכלים, מפטפטים, הולכים לישון." הוא נוחר, אולי כך דרקונים מפגינים עניין. עליי להתגבר על הפחד שאוחז בי, "כשטסנו מעל ההרים הייתי מאוד מופתע. כל הדבר היה כה חדש עבורי, שישמח אותי אפילו להפוך לארוחת ערב של דרקון אדום."

הדרקון פורץ בצחוק רועם, "אכן אמרתי זאת בבדיחות הדעת. אנחנו לא טורפים ענקיים שנאלצים לחיות בשטח צפוף ולכן מוציאים את תסכולנו על הכפרים באזור. לספוג את מחשבותיך לא ישנה עבורנו דבר. כל העניין יגמר מהר, אל דאגה".

אני מרשה לעצמי קצת יותר, "אתה משעשע אותי. מובן ששנינו בריות הגיוניות ותבוניות. תחת השמיים המתוחים מעל שנינו אין מקום להתנהגות פוגענית, תסכים עמי?" 

ניסיתי להביע חביבות בכל מילה.

"כולנו רוצים רק לחיות בשלווה ובהרמוניה על אותה האדמה," הוא משיב בחיקוי שלי, בצחקוק.

תשובתו אינה ברורה לי ואני בולע רוק בפחד. גרוניוק נוהם ושוב מתנשא כמבוגר שמשתעשע בפעוט. "רעיונות בדבר אכילת יצורים תבוניים, כשפים וקריאת מחשבות נובעים מהדעות הקדומות שנפוצו לפני המלחמה. אין בהם אמת."

עצביי נמרטים ואני מתפרץ, "תפסיק להפחיד אותי".

הדרקון עונה לי ודיבורו נשמע כמעט כמו דקלום, "קח נשימה עמוקה מהאוויר הקסום של אדמתנו הפורייה. ספוג את האור המיוחד של ההרים הכחולים, את מקור האור הכחול. צלם בזיכרונך את אשר אתה חווה כי הנוף והקסם הטבעי הם נצחיים. החוויה היא חלק מבשרך."

ראשו מסתובב ממני והלאה כעל ציר. הוא האט את צעדיו ואני משתדל לא להיתקל בזנבו. עליי להבין אם הוא רק מנסה לעצור בהדרגה. מכיוון שאי אפשר לנחש באמת מה רוצה הדרקון, אני מתעלם ממנו כדי לגמוע בעיניי את הנוף המדהים. מפלים צבעוניים גולשים מן ההרים בגווני צהוב, כחול, אדום, סגול. המראות מסחררים.

המצוקים דומים לעמודי שיש צחורים, חלקים ונקיים, כאילו פוסלו במפסלת ענקים מהקרקע לרקיע, עד למקום שבו השמש מתחילה לסנוור את עיניי. שם הם נשטפים באור כחול ורך. החוויה מעוררת בי רצון לשיר. אני מתרשם מהנוף יותר מתיאוריו הנמלצים מסיפורי הבוקר נטולי התמונות שמסופרים על ההר, שבהם הרהרתי תמיד בלי להתרחק מן הכפר.

אני פורש את ידיי לצדדים וחש איך הרוח מלטפת אותי בעדינות. אפי שואף את ריח האדמה האדומה, את בלוטי הענק, ושוב, את הניחוח שאיני יכול לסבול, אגוזי צוף. אנו מוקפים כרי דשא ללא גבול, שעליהם פזורים מרבדי פרחים מרהיבים בצבעים רכים. ככל שעיניי רואות, אין אפילו עץ אחד בסביבתנו. ראשו של הדרקון עדיין מופנה הלאה ממני. קרבתו גורמת לקולי להיבלע בגרוני. אם מקור הריח אינו בקרבת מקום, אין לי דרך להסביר זאת בהיגיון.

אני ממשיך לצעוד למרות שחרק קטנטן מעופף קרוב לאפי. אחרי עוד כמה דקות מאומצות אני מבחין בעשב גבוה מזן לא מוכר לי,  כחמש מאות פורסום בלבד מאיתנו.

"מהו העשב המרשים הזה?" שאלתי את הדרקון בהתרגשות.

אך נראה שהוא לא מעוניין לחלוק אתי מילים ברגע זה.

למרות היופי הזה, מכווצת את קרביי הרגשה שאיני כאן רק לצורך סיפוק סקרנות. הנוף מתחלף לנגד עיניי כה מהר, שאין לי רגע להתמסר לדבר אחד, והנה כבר הוא מתחלף באחר. אני שואף לגימה גדולה של האוויר המבושם באגוזי צוף, כמעט מתרגל לריח. ידי ממוללת עלה צופצופין שדבק לבגדיי הגסים. אני מקרב את היד לאפי ושואף ניחוח עז של צופצופינים כתושים. אני מרים את העלה אל מול עיניי. ורידיו דקים, שפתו משוננת, הוא אינו מאוד בשרני ומגעו דביק מעט.

ואז אני רואה את היצור הקטן ביותר שיכולתי לדלות מדמיוני.

אין לי ספק שדרקונים אינם יכולים להבחין בפרטים כה קטנים. גם אני בקושי מסוגל, אך אני מבחין בזוג ידיים שחורות קטנות, צמד רגליים כהות ודקיקות, בטן כהה וראש, אשר בשל תנועתו המתנדנדת על צורת החרוט של גופו דומה לראשיהם של בני העממים.

"אי..." נדמה לי ששמעתי קול צווחני. אני מקרב את אוזני השמאלית בזהירות והוא מצייץ לעברה.

אני מנסה לשוחח איתו, "סליחה, לא שמעתי, חזור על דבריך."

"איי. איי. לוגוס."

"אתה לוגוס בעצמך," אני מגיב בכעס. הרחק מהכפר אני הופך לנבער ומהיר חמה כמו דודניי.

"לוגוס, גיראז ללוז דרי".

אה, הוא לא באמת אומר משהו. אלא אם אמר את שמו בעזרת מיתרי קול שאינם משמיעים קולות רמים.

אני טומן אותו בכיס המעיל.

"לוגוס, יהיה בסדר, אל תדאג. אני אדאג לך עכשיו," אני לוחש.

התרגשות גופנית בלתי מוסברת אוחזת בי ודמעות מחשבות לנטוש את עיניי כאילו יש לדמעות רצונות משלהן. מוטב שלא אפריע.

ואז גרוניוק שואג, "צ'רלי היקר, רבות חיכיתי ליום הזה. ברוך הבא לממלכת הדרקונים האנדירים המהוללים של המערות הוותיקות. הו הי הו".

והשמיים נפתחים לרווחה.