מי לא מכיר את הסצנה המפורסמת מהסרט 'חומות של תקווה', בה מושלך גיבור הסרט לצינוק לאחר שהשמיע במערכת הכריזה של הכלא אריה מתוך האופרה 'נישואי פיגארו' מאת מוצרט?

אני מאמין, שעד כמה שהסצנה הזאת מופרכת, וקלישאתית, ניתן להזדהות בקלות עם הסיפוק שחווה גיבור הסרט בצינוק, כאשר האריה התנגנה שוב ושוב בראשו ועינגה אותו, למרות התנאים הקשים בהם היה שרוי.

כחובב מוזיקה חוויתי חוויות דומות בעבר- אם כאשר בעבודתי הראשונה לאחר בית הספר הסתגרתי במחלקה הקלאסית בחנות התקליטים בה עבדתי, והאזנתי ליצירות האהובות עלי, או כאשר יצאתי לריצות ממושכות עם המתיאוס פסיון של באך באוזניות, בשלמותו (כשעתיים וארבעים וחמש דקות).

לניגוד בין קושי, גם אם לא מדובר בצינוק, לבין חוויה אסתטית נהדרת, יש אפקט ממכר, ואולי לכן חייהם של אמנים רבים, בתחומים שונים, אינם פשוטים.

לצערי, או לשמחתי, חיי הבוגרים, הינם פשוטים ושגרתיים למדי, אם כי מספקים מאוד- עבודה וילדים, כמו אצל כולם, אך עם האפיונים המייחדים אותם.

עם זאת, היותי אמן במשך שנים רבות, ובשל משבר הקורונה, שפינה את זמני בעל כורחי, מצאתי את עצמי שוב עוסק במה שטבעי לי- יצירה אמנותית. אולי הייתי ממשיך באותו מסלול אילולא משבר הקורונה, או שהייתי מתמכר לנגינה לפסנתר, או לציור בשמן, איני יכול לדעת.

ברור לי שבמסלול החיים השגרתי שלי, על כל יתרונותיו, עדיין חסרה יצירה ואמנות, אם כי לרוב אינן מאפשרות פרנסה ואורח חיים נורמטיבי כיום.

לכן, אולי כסופר בתחילת דרכו, שיש לו הרבה מה לאמר, הכנסתי לספרי את כל אישיותי, את תפיסת עולמי, את התפיסה האסתטית שלי, באופן מרומז ככל האפשר, ובעזרת המדיום האסקפיסטי של המדע הבדיוני והפנטזיה.

לאחר שסיימתי לכתוב פרק בספר הקראתי אותו לבני בן ה 9 ונהניתי מעצותיו ומדמיונו הפורה, כך התהליך גם חיבר אותי למשפחתי, במקום ההיפך..

אני מאוד מקווה שספר זה יאפשר לכם את הבריחה לה כולנו זקוקים, ואולי יעורר גם מחשבה ויצירתיות.

שלכם, גתי מרטון.